תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אמא וכשנולד בני הבכור יקיר "הייתי בענננים" עם תינוק קסום שכזה היית מוכנה לעוד כמה...וזה בדיוק מה שקרה , שנה וחודש אחריו נולדה בתי אילה.

אני זוכרת שעוד כשחלמתי להיות אמא , ידעתי שהדבר האחרון שאני מוכנה שיקרה הוא שסיפורים מהעבר שלי יכנסו להורות שלי.
ידעתי בדיוק מה אני לוקחת מהבית ומה בשום פנים ואופן אני לא רוצה להכניס לבית ולהורות שלי .

הלכתי ללמוד חינוך והוראה וכדי שיהיו לי כל הכלים להצליח בכך .
אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד , איכשהו מצאתי את עצמי במלכודת של האשמות , בשל מחלוקת קבועה עם בן זוגי , לשעבר ,על דרכי החינוך של הילדים שלנו .
ואז כשהתגרשנו, לא היה לי את מי להאשים בדרכי חינוך שגויות, נשארתי שם מול הילדים לבד, קרו דברים שלא ציפיתי להם.

נאלצתי להתבונן גם על עצמי ולזהות את אותם המקומות בהם גם לי יש חלק . כבר לא זוכרת מה היה המשפט שאמרתי לבן שלי , אבל כן זוכרת את התשובה שלו שהייתה כמו סטירת לחי מצלצלת . " אמא , אם אין לך משהו טוב להגיד , אז אל תגידי כלום "

התגובה שלו בעטה אותי פנימה אל תוך עצמי , דחפה אותי להתחיל לימודים אחרים - בהם כל עבודה או מחקר מתרכזים רק במי אני באמת .
זהו מסע שאף פעם לא נגמר , הוא התחיל באדלר , באימון אישי וממשיך עד היום .
לקח לי זמן להכיר את עצמי ולהישיר מבט אל הילדות שלי, לתת מקום לכאב, לבלבול, לאשמה ולפחד ולעיתים גם לחוסר הבטחון ולצאת מהם לדרך אחרת בצעדים קטנים ומשמעותיים.
זה מה שאני עושה עם מתאמנים שמגיעים אלי, עוזרת להם
להנהיג ולהוביל קודם - כל את עצמם ורק אחר כך את ילדיהם .